שגרה בזמן מלחמה

לסמוך בזמן שקשה לסמוך - אקרויוגה בצל המלחמה

יש משהו מוזר שקורה על המזרן כשבחוץ רועמות אזעקות, כי פתאום כל העולם הגדול מתכווץ לכדי שתי דמויות, שתי נשימות וזוג ידיים שמחזיקות אחת את השניה, בתוך ההווה המלא הזה שכל כך קשה לשהות בו ביומיום. זה בדיוק מה שאקרויוגה עושה לנו, ובתקופת מלחמה התרגול הזה מקבל משמעות עמוקה יותר מאי פעם.

זוג מהמם בשיעור אקרויוגה בזמן המלחמה

הגוף יודע לפני שהראש מסכים

אנחנו חיים כבר כמה שבועות עם מתח שהפך לרעש רקע קבוע בחיינו, כזה שבו האדרנלין לא באמת יורד והשינה אף פעם לא מספיק עמוקה, מה שמשאיר לזוגיות שלנו רק את מעט האנרגיה שנותרה אחרי שהיום הזה גזל מאיתנו את הכל. כאן האקרויוגה נכנסת לתמונה בדרך שמילים לא תמיד מצליחות להגיע אליה, כי כשאת שוכבת לאחור ורגליים מחזיקות אותך גבוה באוויר, הגוף שלך מקבל מידע חד וברור שמישהו נמצא שם עבורך ומחזיק אותך, ושאפשר פשוט לשחרר ולנשום.

זו לא רק מטאפורה יפה אלא פיזיולוגיה טהורה, שכן המגע, האמון והנשימה המשותפת מעוררים יחד את מערכת העצבים הפאראסימפתטית המהווה את האנטי-תזה המוחלטת למצב הישרדות, ובכך הגוף מתחיל להיזכר שיש גם רגעים כאלו של שקט וביחד.

אמון הוא שריר, לא תכונה

אחד הדברים הכי מאתגרים שמלחמה מעוללת לנפש הוא שחיקת האמון הבסיסי שלנו בביטחון ובעתיד, ולפעמים זה מחלחל גם לקשר עם בן הזוג כשאנחנו כל כך עסוקים בלשרוד עד שאנחנו מפסיקים ממש לראות אחד את השנייה. אקרויוגה דורש מאיתנו אמון מלא בכל רגע נתון, כי הבייס חייב לתקשר והפלאיירית חייבת להרפות, ואם אחד מהם שקוע בפחד, בשליטה או בחוסר שקט פנימי, הצד השני מרגיש את זה מיד ואין לאן להתחבא.

וזו בדיוק המתנה הגדולה של התרגול, כי הזוג שמתרגל לומד להגיד "אני פה" לא דרך מילים אלא דרך הגוף, תוך למידה של הקשבה לאחר והבנה שכשמרפים לא באמת נופלים, אלא מגלים שאפשר לסמוך, וזהו אמון שלא נשאר רק על המזרן אלא ממשיך איתנו הלאה.

לצאת מהראש, להיכנס לגוף

אי אפשר לבצע L-base ולהתרכז בחדשות בו-זמנית, כי ברגע שעולים לאוויר קיים רק הרגע הזה שבו הגוף, הנשימה והשותף מצפים להיות יחד, והריכוז המוחלט הזה מעניק חופש ומתפקד כסוג של מדיטציה שמתאימה גם למי שלא מסוגל לשבת בעיניים עצומות.

מה שהמלחמה לוקחת, הזוגיות יכולה להחזיר

המלחמה גוזלת מאיתנו את תחושת השליטה, את השגרה המבורכת ואת הקלות שהייתה פעם במערכות היחסים שלנו, ופעמים רבות הזוגות שמגיעים למזרן נושאים איתם מתח שלא דובר או שתיקות שצברו משקל וריחוק שנוצר מעייפות ולא מחוסר אהבה. ואז, בתוך התרגול, קורה משהו מיוחד כשהם חייבים לגעת אחד בשני, לתת הוראות, לבקש עזרה ולהיות פגיעים מספיק כדי להגיד "חכה, אני לא יציב", ואלו בדיוק האינטראקציות שמזינות את הזוגיות דרך רגעים קטנים של ראייה אמיתית.

לא צריך להיות גמישים, צריך להיות נוכחים

אני שומע לא פעם אמירות כמו "אנחנו לא גמישים" או "זה בטח לא מתאים לנו", אבל אקרויוגה הוא לא רק ספורט של קרקס אלא גם שיחת גוף של שני אנשים שמחליטים לשעה אחת לשים הכל בצד ולהיות יחד למרות המורכבות שבחוץ. מה שנדרש כאן זו לא רק גמישות פיזית אלא נכונות רגשית להרפות, להחזיק, לסמוך ולנשום יחד.

סוף דבר

אקרויוגה אמנם לא יפתור את המלחמה, לא יחזיר את מה שאבד ולא ימחק את הכאב, אבל הוא בהחלט יכול להזכיר לכם לשעה קצרה על המזרן שיש גוף שנושם ויש אדם שמחזיק אתכם, ושיש רגע שאפשר פשוט לנחות בו בתוך הסערה. לפעמים, זה בדיוק כל מה שצריך כדי למצוא את הכוח להמשיך הלאה.

מוזמנים לשאול שאלות, להגיב ולשתף את הפוסט עם מי שזקוק לשמוע את הדברים האלו עכשיו.